בדרך לחדר אוכל אני מחזיקה יד לקטן ושואלת מה הוא חלם הלילה, כל לילה כמעט הוא חולם שהוא הולך לאיבוד בקיבוץ החדש שאנחנו גרים בו, בג’ונגל, בדרך לבית ספר שהתחיל השנה
“גם אני כל הזמן הולכת לאיבוד” אני אומרת לו
“מה בחלום?”
“לא. מאז שיצאנו מהבית המחשבות שלי כל הזמן הולכות לאיבוד אני לא מוצאת אותם”
” אז מה את עושה?”
“מחכה שהם ימצאו את הדרך אלי”
“תשימי ספר תהילים קטן בחולצה שלך, אבא אמר לי שהוא יביא לי לשים מתחת לכרית ואז יהיו לי חלומות טובים”.
אנחנו נכנסים לחדר אוכל וכמו כל בוקר כל הילדים מתפזרים לי. בין חברים, לשבילים בקיבוץ לפעילויות, למטפלים שמגיעים. אני שולחת לאיתי שיצא לעבוד במפעל ולהביא דברים מהבית הודעה:
תביא תהילים קטן
על הדשא ילדים משחקים ואני נשענת על העץ. מאחורי פסיכולוגית או מטפלת כלשהי יושבת עם נערה אני שומעת אותה אומרת “יש מילים למה שעברתם. זה עוזר לתת לזה מילים:
תגידי אחרי –
“ישבנו שעות בממ”ד כשמחבלים ירו מסביב
פחדתי פחד מוות עלי ועל המשפחה
הייתי בטוחה שהם עוד רגע נכנסים לבית
לא היה לאבא שלי נשק לשמור עלי
הצבא לא הגיע במשך שעות
לא חשבתי שנצא בחיים
שמעתי וראיתי דברים שילדה לא אמורה לראות”
היא ממשיכה לתת מילים לסיוט שאין לו מילים, כשהמטפלת הולכת אני מחייכת אליה ושואלת אם זה עזר “לא. אבל נראה לי שלה זה עזר אז נתתי לה לשחרר”.
הבטחתי לא להניח מילים אם אין בהם טוב או תקווה אבל אלה עוד לא מגיעות לפה. אנחנו נמצאים בים המלח עם כל הקהילה. במקום הכי נמוך בעולם שאנחנו ממש משתדלים לא לקרוא לו ים המוות ליד הילדים. היה להם מספיק מזה. אני מספרת לילדים שזה המקום הכי נמוך בעולם ואנשים מכל העולם באים לרפא את עצמם כאן
“איך זה קשור שזה הכי נמוך ?”
“כי כשמגיעים הכי נמוך אפשר רק לעלות, כל בוקר פה נרגיש קצת טוב יותר”
אנחנו סופרים כל יום סנטימטרים של התקדמות:
היום הצלחנו לכבס
היום הוצאנו בגדים מהמזוודות
היום תלינו שלט על הדלת:
הבית של לחמן
אולי מחר נרגיש קצת בבית
